הטור השבועי · עיתון פרשה
כל נדרי הראת לדעת
בית הכנסת מצוחצח. בנברשות דולקים כל הנרות. ארון הקודש ובימת הקריאה מכוסים לבן. אנשים מתחילים להתכנס. הם עטופים ב'קִיטְלַךְ' (חלוקים לבנים של יום כיפור) ובטליתות צמר נקיות.
הם לא מתעכבים, מעיפים מבט אל הדמות המלוכלכת השוכבת בפינה, מעלת צחנת אלכוהול וקיא שיכורים, אך אין להם פנאי להתבונן בה. ספרי תהלים בידיהם ושפתותיהם רוחשות. מבע פניהם רציני וטהור, והם ממהרים לתפוס את מקומם לאמירת תהלים קודם תחילת היום הקדוש.
הקהל עומד על רגליו. 'כל נדרי'. ברכת 'שהחיינו'. אוחזי ספר התורה מתחילים לפנות לכיוון ארון הקודש. שקט כללי בבית הכנסת הגדול, כשלפתע קול רם ובטוח מכריז מעל גבי הבמה, במנגינה של שמחת-תורה "אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו!".
מאות ראשים הסתובבו באחת לכיוון בימת הקריאה, וגילו שם את ר' שמואל, איש ירא שמיים לפי כל מדד, עומד בבגדי חול מטונפים מקיא, וכשהוא שיכור לחלוטין מכריז את פסוקי ההקפות זה אחר זה!
רב העיירה, מצדיקי הדור, הביט על ר' שמואל, ואמר לעומד לצידו: גש לטפל בו, בכבוד. הוא בעל מדרגה עצומה. הוא כבר עקף את כולנו ב'עבודה' והגיע ישירות לשמחת-תורה.
כוס אחרי כוס
כשהתפכח והתאושש, פתח וסיפר:
היום בבוקר שמעתי על יהודי שלא שילם את חובותיו לפריץ בזמן, ונכלא עם כל משפחתו. הזדעזעתי, ביררתי מה גובה החוב, מדובר בסכום עתק – אלף רובלים טבין ותקילין.
שבתי העירה וביקשתי את לב אחיי היקרים. לדאבון הלב, אין הפרוטה מצויה בכיסם, ולאחר שהקשתי על כל הדלתות וקיבצתי פרוטה לפורטה מצאתי את עצמי עומד בפתח בית המרזח ובידי סכום דל.
בבית המרזח קבוצת צעירים יהודים בעלי ממון, שמצאו להם זמן לשחק בקובייה בערב יום הכיפורים... פניתי אליהם בדמעות שיסייעו לאותו היהודי. ליבם של הצעירים היה טוב עליהם, ואחד מהם הציע: "ראה ר' שמואל, אם תשתה את כל הספל הזה, המלא בוודקה – תקבל את הקופה כולה".
זה היה ספל מכובד למדי ואני לא מורגל בשתייה. אך לא היססתי, בירכתי 'שהכול' וגמעתי את כל הספל. הבטן שרפה, הגרון כאב, אבל קיבלתי את כל הקופה, שמנתה קרוב למאה רובל!
לקחתי את הכסף ופרצתי בבכי: יהודים, יום כיפור הערב, תנו משהו נוסף, משפחה שלמה נרקבת בבור אצל הפריץ הרשע, ובידינו לקיים מצוות פדיון שבויים. ואז מישהו נוסף מבני החבורה הכפיל את הסכום אם אריק אל קרבי כוס נוספת.
הבטתי בוודקה במיאוס, אבל מייד כבשתי את תחושת הגועל ורוקנתי את הספל השני. אחריו הגיע השלישי, וככל שקיבתי התמלאה בוודקה – גם צרור הכסף בידי הלך ותפח. הלום ומטושטש הגעתי ברגליים כושלות אל הפריץ. הכלבים נבחו, אולי אפילו התקרבו אליי, לא חשתי בכלום. זרקתי לו את הכסף בידיים, ורק שמעתי את המילים "הנה אני מוציא אותם" וברחתי כל עוד נפשי בי לבית הכנסת.
כאן התמוטטתי, והנה קמתי...
עננו, בזכות הגיבורים
בבתי הכנסת השנה מסתובבים יהודים שכבר שנתיים תמימות משליכים את חייהם מנגד כדי להציל את אחיהם ולהגן על חייהם. מהם יושבים בין המתפללים, ומהם שיעמדו מרחוק, ורק יבואו לנעילה. בעזרת-הנשים נמצאות אימהות שמגדלות את ילדיהן לבד, רק כדי שהבעלים שלהן יהיו היכן שצריך אותם ויילחמו עבור יהודים אחרים. ומתוך ידיעה ברורה, שהסכנה תמיד קיימת.
מהם עם כיפה גדולה, ומהם עם כיפה שקופה. מאות דורות של יהודים מאז מתן תורה ועד היום עומדים ומביטים בהם בפליאה, בקנאה, ואומרים: הם כבר עקפו את יום-כיפור, הם כבר בשמחת-תורה.
עננו ה' עננו! בזכות כל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים, שמוסרים את נפשם בכל יום על קידוש השם, שנותנים כל אשר להם עבור יהודים אחרים, ומוכיחים כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עננו!