לבקש אוכל באמצע הלילה

"רבי יהודי! מאוחר כבר. עוד מעט חצות. אולם בית הכנסת מלא באנשים. קום, קום!".

- "איזו הכנסת אורחים היא זו, להפריע לאורח זקן באמצע הלילה, תנו לנוח".

"איך יכול אתה לישון, ר' שמואל, הלילה מתחילים לומר 'סליחות'. הלילה הוא מוצאי השבת שקודם ראש השנה. איך יכול יהודי לישון הלילה הזה?! קום ר' שמואל, קום!".

- "מדוע אתה מפריע לי לישון, אינך רואה שמאוחר כעת? בחוסר דרך-ארץ שכזה מזמן לא נתקלתי. מה זה ה'סליחות' הזה שאתה, אשתך וכל הילדים, התעוררתם כך באמצע הלילה, כנמלטים מפני קוזק?!".

"פלא על יהודי בעל צורה, נשוא-פנים כמוך, שלא ידע 'סליחות' מהם! ...ובכן, השבוע יחול ראש השנה. יום הדין. הקב"ה ישב על כיסא דין, ויבדוק האם ראויים אנחנו לשנה טובה ומתוקה. האם תהיה הפרנסה בשפע, ויהיו הדרכים מלאות באנשים ובסחורות; או שמא, חלילה, תהיה זו שנה קשה, חורף קר, ומעט אורחים ופרנסה.

ביום הדין הגדול יקבע בורא העולם את גורלנו, האם נחיה או שמא נמות. האם נהיה בריאים או שמא חולים. וזהו. עכשיו 'סליחות'. קמים באמצע הלילה והולכים לבית הכנסת לבכות ולהתחנן בפני בורא העולם שיכתוב אותנו בספר של פרנסה וכלכלה, חיים ושפע רב. קום רבי יהודי, הזדרז ללכת אל בית הכנסת, ובקש מבורא העולם שנה טובה...".

ור' שמואל מונקס, החסיד של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שהיטב ידע מהן 'סליחות', התיישב על המיטה ונתן מבט פיקח בבן-שיחו: "יהודי יקר, כבר אינך ילד. כמדומה שאוחז הינך במחצית השנייה של החיים. האם נראה לך נורמלי לאדם בגילך לקום באמצע הלילה כדי לבקש אוכל?!...".

תכיר את עצמך

הסליחות כשמן, הן: סליחות. אנחנו מבקשים סליחה ומחילה. בלי שום קשר ליום הדין, בלי שום שייכות לפסק הדין. בעזרת השם כולנו ניכתב וניחתם לשנה טובה ומתוקה. לא משום כך אומרים סליחות.

אדם בעל מצפון, יהודי בר-דעת המכיר את ערך עצמו וחושב מעט על ערך בוראו, יודע מה חטא ובפני מי חטא, למה חטא וכיצד חטא. וכשהוא חושב על כך ברצינות, יאמר מכל הלב והנשמה:

"לך ה' הצדקה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.

מַה נִּתְאוֹנֵן וּמַה נֹּאמַר?

מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק?

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ,

כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים".

בושת הפנים. הבושה האמיתית. זו שנובעת מתוך הבנה, מתוך כאב לב אמיתי ועמוק. מידת הבושה הטובה, זו שהולכת לה ונעלמת ממחוזותינו, היא זו שאמורה להוביל אותנו אל היכלי בתי הכנסת באישון ליל. כדי לעמוד בפנים מושפלות ובלב נשבר, ולבקש מכל הלב: סליחה.

-

ואחרי ה'סליחות' יוצאים החסידים בריקוד נלהב.

יש לנו ממי לבקש סליחה. יש לנו אבא טוב, אוהב וסולח. מבין ומכיל. נכון, "חטאנו". נכון, "חטאנו לפניך". אבל ה"לפניך" הזה הוא מי שאוהב אותנו הכי־הכי בעולם.