הטור השבועי · עיתון פרשה
על מה אתה חושב?
מספרים על אברך מוכשר וירא שמיים שחשקה נפשו בלימוד החסידות. לשם כך עזב את הישיבה שבה למד וחבר לקבוצת חסידים ועובדי ה'. בחלוף הזמן, הפך לחסיד בעצמו.
יום אחד פגש בו רבו 'לשעבר'. "מה היה חסר לך אצלנו?", שאל הרב, "מה קיבלת שם בין החסידים?", ביקש לדעת.
"הו", השיב החסיד, "שם למדתי לקרוא מחשבות!".
"לקרוא מחשבות?!", תמה הרב. "לא יכול להיות, הבלים!".
"כן, יודע אני לקרוא מחשבות, ואם ירצה כבודו אוכל להראות לו בזה הרגע. רק ימקד כבודו את מחשבתו בדבר אחד בלבד. יסלק מדעתו כל דבר אחר, ויחשוב אך ורק על נקודה אחת – ואומר לו על מה הוא חושב".
הרב נענה לאתגר, התרכז למשך כמה רגעים, ואז כשהיה מוכן, שאל את החסיד: "נו, על מה אני חושב כעת?".
"על הקדוש ברוך הוא", השיב החסיד.
"לא, לא נכון!", השיב הרב בתרועת ניצחון.
"זהו, בדיוק בגלל זה הלכתי...".
* * *
החסידות איננה תנועה או מפלגה. היא גם לא השתייכות חברתית או משפחתית. החסידות היא שיטה בעבודת השם. חסיד אמיתי הוא זה שהולך בדרכי החסידות, לומד חסידות ומצפה שהחסידות תניע משהו בנפשו. אין לכך שום קשר לסוג הבגד שהוא לובש, לנוסח התפילה שהוא מתפלל או למבטא שבו הוא הוגה את שם ה'.
כל מי שנוגע בשיקוי הפלאים הזה, אבל ממש נוגע – משתנה. החסידות הופכת לו את הראש, את סדרי המחשבה, ולפתע סדרי העדיפויות בחיים מתהפכים. מה שהיה חשוב אמש, כבר לא חשוב היום; מה שהיה פחות חשוב אמש – חשוב יותר היום.
יכול אדם ללמוד תורה יומם וליל, ואין שום הבטחה שהתורה תשנה אותו. הלוא הגמרא עצמה אומרת שרק אם "זכה" נעשית לו התורה לסם חיים, אבל אם לא זכה, עלולה אותה התורה עצמה, אותם דברי השם, להיות מקור לגאווה סרוחה, ליֵשות ולשחצנות.
* * *
שאל הגאון המפורסם רבי חיים הלוי מבריסק את הרבי הרש"ב מליובאוויטש:
"אכן, אדם עלול ללמוד תורה, אך במקום התקדמות בעבודת השם תגדל דווקא ה'ישות' שלו, וכדברי הר"ן הידועים 'הרבה למדו תורה ושכחו על נותן התורה'; ואולם במה שונה לימוד החסידות מלימוד הנגלה?
"גם יהודי שיישב ויהגה בלימוד החסידות, ויעסוק בעומק הסוגיות של ביטול העולמות ואחדות השם, עלול לשכוח אף הוא – חלילה – על נותן התורה. מה יש שם בלימוד החסידות שמבטיח שהלימוד יישאר בטוהרתו, ויהפוך את לומדו ל'זכה' שגם יתר לימודיו יהיו 'סם חיים'?".
השיב לו הרבי הרש"ב:
הגמרא במסכת פסחים (יא/א) דנה בסוגיית בדיקת חמץ אחר זמנו, האם יש מקום לחשש שמא תוך כדי הבדיקה יאכל מן החמץ. על כך נאמר בתמיהה: "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו – מיכל קאכיל מיניה?!". מטרת החיפוש אחר החמץ וכל תוכנה הוא ביעור חמץ, וכיצד יכולה פעולה אקטיבית של ביעור להביא לידי אכילה?
הוא הדין בענייננו: לימוד החסידות במהותו עוסק בביטול העולמות ובאחדות השם. אין אלו ערכים שמגיעים אגב הלימוד אלא זה עומד בליבת הלימוד. האם ייתכן הדבר שמתוך עיסוק בגדלות השם ובשפלות האדם יבוא האדם לידי ההפך מכך?