הטור השבועי · עיתון פרשה
מתכון להשמדת הבריאה
בימיו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, כששֶמע החסידות החל להתפשט בעולם, מצאו עצמם צעירים רבים נמשכים כפרפרים אל האור הגדול שבקע מכתבי החסידות, ובעיקר מהחסידים עובדי השם שסבבו בין העיירות.
לעיתים שילמו הצעירים הללו מחירים כבדים. לא תמיד הסביבה ממנה הגיעו הבינה לנפשם הצמאה, המבקשת עוד, זו שאינה מסתפקת בקיום המצוות ביבשושיות, כמצוות אנשים מלומדה.
ומשהגיעו לליאדי והרוו את נפשם ממי המעיין המופלא שהחל לפכות, התלקחו בהם מחדש רשפי שלהבת י־ה שבנפשם, והם ביקשו עוד ועוד ולא ידעו שובעה. וכך התנהלו חייהם בעולמו של הקדוש ברוך הוא, בהתקרבות אל הקודש ואל העבודה הפנימית האמיתית.
החברים הישנים והמשפחה לא השכילו להבין את העובר על חבריהם החסידים, ומשם כך הגבירו את ביקורתם ושבט עברתם.
חסיד אחד חזר לעירו מליאדי, והנה פגשו אחיו. "מבטן אחד יצאנו", פתח האח ואמר, "ספסל אחד חלקנו בבית המדרש, מה גילית שם אצל הרבי שאני אינני מכיר? סַכֵּם לי את משנת חב"ד על רגל אחת!".
והחסיד השיב, כדרכם של יהודים, בשאלה: "אמור נא, אם יבקש הקב"ה להחריב את העולם, מה עליו לעשות?".
"נו, כבר היה לעולמים", השיב האח, "הקב"ה יביא מבול שישטוף פני תבל".
"זה בלתי אפשרי", חלק עליו החסיד, "הלוא הבורא נשבע לנח שלא יביא עוד את מי המבול לשחת כל חי כאשר עשה!".
"על מים נשבע", השיב האח, "אך על אש לא. יביא שרפה גדולה ויכלה את הכול!".
"והאפר הנותר, מה יהיה עליו?", התעקש החסיד.
"יפזרהו הקב"ה על פני שבע הימים".
"אם כך" – חתם החסיד – "אל נא תיפגע, אבל דעה כשלך, והקב"ה כפי שאתה תופסו בטעות נוראה כל כך – מוטב שהם עצמם ישרפו".
לשמע ביטוי חריף כל כך, נחרד האח: "ומה לדעתך, מה צריך הקב"ה לעשות כדי להחריב את העולם?".
"כדי להשמיד את העולם", אמר החסיד, "הוא בסך הכול צריך להפסיק לברוא אותו!". וכאן פרס בפני חברו את ליבת מחשבת החסידות: "העולם מתחדש בכל רגע ורגע מדְבַר השם ורוח פיו, ואלמלי מחיה אותו הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע, הרי הוא שב מעצמו לאין ואפס המוחלט, והיה כלא היה כלל, וכמו קודם ששת ימי בראשית ממש!".
* * *
אין זה ויכוח תיאולוגי גרידא, יש כאן שתי תפיסות עולם מנוגדות ברמה הגבוהה ביותר:
האם 'יש עולם' ולצידו 'בורא' גדול השולט בו, או שמא יש בורא, והוא זה שברא עולם.
ומהי ה'נפקא מינה'? למדנו בהלכה כי כאשר מתעורר ספק קיומי יש ללכת ל'חזקה דמעיקרא', למצב הראשוני והברור. למשל, כאשר הבעלות על נכס כלשהו מוטלת בספק, נשמור את חזקת הבסיס ל'מרא קמא' – למי שהחזיק ראשון בנכס, והטוען יצטרך להוכיח כי הנכס לא שייך לראשון.
וכך גם כאן – כך הסביר פעם הרבי – כאשר מתעורר אצל יהודי ספק: האם לרכוש מכונית חדשה, אולי לשדרג טלפון, לצאת למסעדה או לא – אם הוא חי ברמה שבה 'חזקת מרא קמא' היא של העולם – השאלה היחידה שהוא ישאל את עצמו תהיה "ולמה לא?". ואם אפילו יתעורר ספק הלכתי, ידע למצוא את כוחא דהיתרא, וקולות כאלו ואחרים.
אך אם הוא חי במקום שבו ה"מרא קמא" הוא הקדוש ברוך הוא, תהיה השאלה: "ולמה זה נחוץ עבור שליחותי בעולם? מה הקדוש ברוך הוא מרוויח מזה?". ולפני שידע מה לענות על כך, לא יעלה על דעתו לשקוע בענייני העולם התלוי כולו אך ורק במאמר פיו יתברך ולא נברא אלא לשרת את קונו.