מי לוקח את האחריות?

את המילה 'סוד' לא היה צורך לומר שם, משום שהכול היה בחזקת 'אל תאמר', גם כשנאמר בפירוש שאפשר לומר... למעשה, החינוך היה לא רק שאסור לומר, מוטב שלא לדעת.

החשאיות עמדה בבסיס החיים ברוסיה הסובייטית – גם אצל הגויים – כל שכן אצל היהודים, ואין צריך לומר אצל חסידים. שמעתי פעם מחסידים שלמדו בישיבה מחתרתית בסמרקנד שבאוזבקיסטן, שאפילו החסיד שהיה לגמרי 'משלנו', שגר באותה החצר, שמע על הישיבה שהתקיימה מתחת לאפו רק כאשר הגיע לארץ ישראל...

"שלושה סוגים יש בבעל סוד", היה חוזר תמיד סבי, שהיה דמות מרכזית במחתרת החב"דית של אז, בשם הרבי הריי"צ, שכונן מחדש את יהדות רוסיה בשנותיה האיומות: "האחד הוא שמגלה סוד לראויים לכך, השנייה ששומר פיו ולשונו אך ניכר עליו שיש לו סוד שעליו הוא שומר מכל משמר, והשלישי – בעל הסוד האמיתי – הוא זה שכלל אי אפשר לשער שהוא יודע משהו".

האספה שהתאספה הפעם בחשאיות מוחלטת הייתה סודית בהחלט. היא עסקה בשאלה של חיים ומוות.

חסידים הצליחו, במסירות נפש, לבנות מקווה טהרה. כיצד השיגו את חומרי הבנייה, ברוסיה הסובייטית שבה הבנייה היא ממשלתית ואין אפשרות לרכוש מלט או ברזלי בנייה שלא באישור מיוחד; כיצד שינעו את החומרים הללו לבית בתוך שכונת מגורים בטשקנט; וכיצד עשו את המלאכה בלי שייוודע הדבר – אלו סודות שהשותפים להם לא העזו לספר גם שנים ארוכות אחרי שהגיעו לארץ ושלטון הפחד שם קרס.

וכעת, כאשר הושלמה המלאכה, התאספו החסידים לעסוק בשאלה: למי יש להודיע על המקווה החדש?

שלוש רשימות נכתבו בכובד ראש. רשימה של כאלו שבוודאי יש לספר להם על המקווה, על מנת לאפשר לקיים את מצוות הטהרה בקלות. רשימה 'שחורה', של אלה שחלילה אם ייוודעו לקיומו. ורשימה שלישית של ספק: כאלו שאילו ידעו מהמקווה בוודאי ישתמשו בו ותבוא להם הרווחה, אך מאידך אין לדעת אם הסוד לא יתגלגל מהם הלאה וחלילה יגיעו לאוזניים בלתי נאמנות.

ישבו החסידים ודנו בכובד ראש, שם אחרי שם.

ר' מענדל פוטרפס, ה'משפיע' המפורסם, היה הרוח החיה; משפחתו הייתה בכלל בחוץ לארץ, כך שכל עניין המקווה לא היה כלל לתועלתו הפרטית, אך הוא כשליח נאמן של רבותינו מסר את נפשו על טהרת ישראל.

בשלב הזה של הדיון דפק ר' מנדל על השולחן וקרא: "מי לוקח את האחריות?!".

היה ברור לנוכחים; הוא לא התכוון מי לוקח את האחריות על פרסום הסוד חלילה, ועל סיכון אפשרי של חיי אדם. כוונתו הייתה: מי מסוגל לקחת על כתפיו את האחריות על אובדן הטהרה מאותן משפחות כשרות, שבגלל 'ספק' תימנע מהן מצווה חשובה זו.

יש סכנה? נו, ואז מה?

* * *

הסיפור הזה מבטא מעט את מהות החג של י"ב תמוז החל השבוע, יום בו נציין את תחילת שנת המאה לגאולת הרבי הרייצ במאסרו שם. איננו ברוסיה הסובייטית וגם לא מציינים סתם אירועים מן העבר. מסירות נפשם של החסידים אז, עודה מפעפעת ומתחדשת בקריאה בלתי פוסקת: קחו אחריות, על כל יהודי, בכל מצב, בכל מחיר!